ניסיתי למתוח את גבולות המשפחה שלי ולצאת אל המרחב הציבורי יותר, המושב שלי. זאת משום  שהבנתי לפני, המשפחה שלי איננה מיוחדת והיא סמל לתיאוריה שהתחלתי להרכיב לגבי התרבות שעליה גדלתי.

באותה שנה עברתי מדירתי בשכונת נחלאות בירושלים למגורים בשכונת קריית מנחם בירושלים. שכונה שהיא ללא צל של ספק תמונת המראה של רמות השבים. קריית מנחם נחשבת שכונה במעמד סוציו אקונומי נמוך אם לא נאמר שכונת מצוקה. התחלתי לעבוד כרכזת קבוצה שנקראת סח"י (סיירת חסד ייחודית) במסגרת התפקיד אני מרכזת קבוצת נוער בסיכון שיחד אנחנו מחלקים ארגזי מזון למשפחות נזקקות בשכונה. דרך הקבוצה והנערים הגעתי לקרבה עם המשפחות בשכונה והתחלתי להכיר תרבות אחרת מזו שגדלתי עליה. תרבות שאומרת אם לא צועקת את הכל בפנים, את הרע, הטוב, היפה והמכוער. שומעים הכל מהחלונות מהסיפורים מהשמועות וזה נפלא וברור מאליו שאני אדע שחיים השכן בוגד באשתו וכולם חברים, הכל בסדר כולנו יחד. כל זה לצד העובדה שאני באה ממקום שבו מה שלא בסדר נשמר בפנים ומה שמוציאים החוצה זה הצטיינות.

במהלך השנה התחלתי לצלם את הבתים ברמות השבים ויישובי הסביבה כמו שדה ורבורג ובני ציון. לקחתי את אותם צילומים ישירים והתחלתי לחתוך אותם, לשחק עם הסימטריה. חתכתי את הצילומים והתחלתי לחבר אותם מחדש בכיוונים וצדדים חדשים. מכך, נוצרו קולאז'ים שבעייני מסמלים את הפסאדה, מסמלים את המעטפת, את הרצון להיות בולט בתוך סטנדרט.

בצילומים התרכזתי בחזית של הבתים כי בעייני החזית משדרת את אותו משחק כפול. במושב שבו גדלתי אין בית שדומה למשנהו. ברחוב אחד ניתן לראות בית ורוד ותיק לצד בית צהוב אמריקאי טיפוסי לצד בית לבן בסגנון יווני לצד בתים תקופתיים, כל אחד מנסה להראות ולהיראות. יחד עם זאת, להשאיר תחושה פרטית וסגורה של צפייה מבחוץ אל פנים שלא קיים.