אני מתעסקת באתוס התרבותי שעליו גדלתי. תרבות אשר מקדשת את ההישגיות. המתכון: להצטיין בלימודים, להתגייס לשירות קרבי, ללמוד לימודים גבוהים, להצטיין גם בהם, לקנות בית, להוליד שני ילדים ולמות.

 

בעייני, הערכים שעמדו מאחורי אותו אתוס תרבותי הלכו והתמעטו, הלכו והתרוקנו ונשארו בגדר קישוטים נטולי תוכן, מעטפת חיצונית. בעיקר נשאר אותו פער מתעתע בין הפנים לחוץ. האדריכל אדולף לוס, מפרט בספרו "דיבור לריק" את חוק הציפוי: "יש להבחין הבחנה מוחלטת בין החומר המצופה לציפוי עצמו. כלומר, מותר לצבוע עץ בכל צבע שהוא, חוץ מצבע אחד- צבע עץ". אני תוהה האם לא ההיפך הוא הנכון? האין הפער הנוצר הוא הפשע האמיתי?.

 

כחלק מהפרויקט לקחתי דימויים מתוך ארכיון המושב שבו גדלתי ובעזרת צביעת הרקע והפרדת הדמויות הפכתי אותם מ­­דימויים נוסטלגים לפוסטריים צבעוניים. אלמנט נוסף בעבודתי הוא הטפט. במהותו, טפט נועד לכסות (כתמים, סדקים) ולשוות מראה מרשים. הטפטים מורכבים מאלמנטים מתוך אותה סביבה תרבותית שבה אני עוסקת, (לדוגמא: איורי שלטי הרחובות במושב שבו גדלתי) ולהם שפה חזותית של אמנות הפופ. גם הם משמשים כמו פרסומת לאותה תרבות ריקנית. בנוסף, בחרתי משפטים המבטאים בעייני הלכי רוח פנימיים מכוערים אשר אינם באים לידי ביטוי לאור היום אלא יוצאים החוצה לעיתים נדירות. המשפטים נלקחו מתוך טוקבקים בכתבות עיתונות העוסקות בוועדות קבלה לישובים ברחבי הארץ. ­­­השילוב בין המשפטים לטפטים מנסה לבטל את הפער המדובר בין הפנים לחוץ.